אלי רמבמזון תעשה סדרה על הרב ברקוביץ' כבר!!!!

נו כולנו רוצים!

ידוע שאין לך זמן לאפאחד אין זמן

זה מאמץ חד פעמי והפירות של זה לנצח

DEWITTTTTTT

קדושה בעולם פוסטמודרני 2

בפוסט הקודם דיברתי על 2 המאפיינים הכלליים של התקופה הפוסטמודרנית, גלובליזציה ורלטוויזם ואיך הם משפיעים על תפיסת הקדושה שלנו ביחס לתפיסת הקדושה בתקופה המודרנית האידיאולוגית. שרטטתי איך הפוסטמודרניזם משפיע בתחומי הפרט והכלל, החומר הרוח.

כעת אני רוצה להרחיב על התחום אותו כיניתי רוח ברמה של כלל, שזהו בעצם לימוד תורה. כאמור, בתקופה הפוסטמודרנית מרכז ההכרה של התורה עוברת מההוגים האידיאולוגים המגזריים לציבור הכללי, או במילים אחרות, לימוד התורה מתרחב לכלול ציבורים וקהלים נוספים שטרם נחשפו לו.

"הרחבה" זו של קהל היעד של התורה עוברת ב2 מישורים ששונים באיכותם - הרחבת התורה לקהלים ישראליים-יהודיים, דהיינו המסר הלאומי של התורה, והרחבת התורה מעבר לתחום העולמי, לתחומם של בני נוח. קרי, המסר האוניברסלי של התורה. במקביל לכך ניתן לראות איך צצות ישיבות חילוניות ומוטציות שונות אחרות של זהות רוחנית-ישראלית שלא דרך הצינור המקובל של התורה. כל זאת באווירת ניו אייג' המחפשת מיסטיקה וחיפוש עצמי.

ההתמקדות שלי תהיה במסר האוניברסלי של היהדות - שהרי יש דיון ציבורי מאז ומתמיד בתחום יחסי התורה והאומה, ואילו דווקא התחום האוניברסלי, מסיבות היסטוריות מובנות, לא פותח.

אם כן, מה יש לתורה להציע לאומות העולם? או יותר מעניין, כיצד התורה הייתה בוחנת את התרבויות העולמיות השונות? מהם בעצם ניצוצות הקדושה השונים הנמצאים באומות?

ההצעה שלי היא לבחון ולבקר את ההשקפות והתפיסות העולמיות השונות דרך הפריזמה המשולשת הישנה והטובה של חז"ל: "בין אדם למקום", "בין אדם לחברו", בין אדם לעצמו".

הגמרא במסכת סוטא יא. מקשרת בין מספר דמויות שהיו "יועצים" של פרעה לגבי שיעבוד עם ישראל: 

"שלשה היו באותה עצה - בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח 

 זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית".

הרב אורי שרקי משווה בין שלושת חכמי אומות אלה לשלושת התחומים: איוב, העוסק בשאלת הסבל, מתעסק בבין אדם לעצמו, בלעם הנביא מתעסק לבין אדם למקום, ואילו יתרו מחדש ההירכיה הרוחנית-חברתית בע"י מתעסק בשאלות של "בין אדם לחברו". כך גם מובן יחסם לשיעבוד בני ישראל: 

בלעם המתנגד לרעיון הלאומי הרוחני של העם רוצה בהשפלתו (ממש כמו שהנצרות והאיסלם ראו ערך בהשפלת היהודים), איוב העוסק בענייני הפרט אינו רואה את עצמו להתעסק בשאלות של שיעבוד עם ואילו יתרו הפעיל החברתי יוצא נגד העוול.

בעקבות הגמרא, הייתי רוצה לנסות להתבונן בתרבויות העולם של ימינו, בהכללה גסה מאוד, דרך פריזמה זו.

המערב הוא יתרו, הסדר וההיררכיה החברתית. ה"בין אדם למקום" שלו - אלהיו, אמנם מת - כמו שאמר ניטשה, אך דווקא דרכו קיבלנו את הדמוקרטיה, רעיון זכויות האדם, ואת תמונת החברה המודרנית. כמו כן קיבלנו דרכו את הכלכלה המודנית המתבססת על קפיטליזם פרוטסטנטי. 

איוב - הוא המזרח. אפילו ויזואלית הוא דומה לגורו שיושב במדיטציה. כמו איוב, גם המזרח אינו רואה באלהים כמישהו שאפשר להתפלל אליו, הוא מקלל את יומו, מחפש תירוצים מטאפיזיים שונים שהמשותף שבהם הוא שאין פניה לאישיות אלהית. תיקונו באה לידי ביטוי בתפילתו בסוף הספר - כמו שתיקונו של המזרח "להיזכר" באלהים וביכולת לפנות אליו. תפיסות הלחימה, קראטה, מדיטציה, שליטה עצמית, בקיצור - בין אדם לעצמו - את זה אנו מוצאים במזרח.

ואילו "בין אדם למקום", בלעם, הנקשר לבלק, הוא אותו חיבור בלתי קדוש בין אנשי רוח קוסמופוליטיים לאיסלם הסוני במטרה המשותפת של התנגדות לרעיון הרוחני-לאומי של העם.

כל זה כמובן התחלות והצעות. אך אני סבור שבדור של תחיית התנ"ך, חשוב שנאמץ לנו את ההשקפה התנ"כית הנבואית, הרואה בלאומים תרבויות ואירועים שונים מימוש של אידיאות רוחניות.

קדושה בעולם פוסטמודרני

התקופה הפוסט-מודרנית, וקדושתה.

המאפיין הבולט של התקופה המודרנית הוא האידאולוגיה. ממילא, גילוי קדושה בדור המודרני היה צריך להיות דרך האידיאולוגיה. וזוהי הדרך שחידש הרב קוק - האידאולוגיה דקדושה - הציונות הדתית.

עלינו לברר את המאפיינים של התקופה הפוסטמודרנית ולממש את קדושתנו דרכם. מאפיינים אלה הם:

1. גלובליזציה נרחבת
2. הטענה שאין אמת אובייקטיבית אחת

אם כך עלינו למצוא קדושה שתוכל להתקיים בתנאים אלו.

כאן לדעתי, יש להבחין בין פרט ובכלל, ובין חומר ורוח, שבכל אחד מהם מופיעה הקדושה דרך המאפיינים הללו.

חומר - כלל: המדינה

בתקופה המודרנית המדינה הינה סמל לעצמאות העם, ומתוקף זאת מקבלת תפקידים נוספים כגון כור היתוך, חיל החינוך. תפארתה של המדינה היא בחוזקה, מצעד צבאי הוא ערך. עוצמת המדינה מהווה הוכחה להצלחת האידיאולוגיה.

בתקופה הפוסטמודרנית ישנה גלובליזציה המצריכה שילוב של אוכלוסיות שונות ומגוונות במדינה, ומערערת את ההומוגניות של הצבר הישראלי. ממילא, המדינה צריכה להקטין את עצמה, להפוך לאינסטרומנטלית. תפארתה בצניעותה. המעבר לשיקולים פרקטיים ("ועד בית") ולא חינוכיים ("בית ספר") מקל על אוכלוסיות בעלי אידיאולוגיות שונות להשתלב, שכן התאחדות המגזרים היא אינה סביב האידיאולוגיה, שכאמור, אין עליה הסכמה, אלא סביב נושאים פרקטיים, כגון שיפוץ תשתיות.

רוח - כלל: לימוד תורה והקהילה

בתקופה המודרנית לימוד התורה הכללי שם דגש על סגולת ישראל.

בתקופה פוסטמודרנית לימוד התורה צריך להתרחב ולכלול אמירה אוניברסלית. פיתוח תורת בני נוח. דיאלוג תורני (לא ליברלי במסווה תורני) מול תרבויות ודתות אחרות.

בתקופה המודרנית הקהילה הדתית מסתובבת סביב מוקד האידיאולוגיה, דהיינו הוגי הדעות, הרבנים. ממילא, ישנם פנימיות, התנתקות התלמידים מהבית, וחיים בהתנחלויות בהם חיים אנ"ש.

בתקופה הפוסטמודרנית הקהילה הדתית מתרחבת וחיה בגרעינים תורניים בשילוב עם אוכלוסיות אחרות. המטרה הופכת להיות "אזרח טוב", ודבר זה הופך את מוקד הקהילה לבית, לחינוך והערכים שבו.

חומר - פרט

בתקופה המודרנית החומר הוא האמצעי לביצוע האידיאולוגיה, וממילא הינו חלק מהאחדות הכוללת של הטוב. ממילא, יחס האדם הדתי אל החומר הוא כפול: דחיה של חומר שאינו משתלב עם האידיאולוגיה שלו (תקשורת חילונית של לשון הרע, העיר תל אביב) וקידוש החומר שמממש את האידיאולוגיה (צה"ל, התנחלויות).

בתקופה הפוסטמודרנית אין משמעות רוחנית לחומר, הוא אינסטרומנטלי, וכל תפקידו הוא להוות במה לנפש האדם. ממילא, האדם הדתי הולך ע"פ נפשו: מקרב את החומר שמזדהה איתו (בחירת מקצוע ע"פ הלב, צריכת חומר כפי הנדרש ולא כתאווה) ודוחה חומר שאינו טבעי לו.

רוח - פרט: יצירת העולם הפנימי

בעולם המודרני האדם מקבל את יעודו דרך האידיאולוגיה שלו. הרב שולח את תלמידו למשימה שהוא מייעד אותו אליה.

בעולם הפוסטמודרני האדם יוצר את עולמו הפנימי בעצמו. הוא עושה זאת ע"פ שאיבה ממספר מקורות השראה אף שהם סותרים (מדונה וקבלה) כל עוד הוא מרגיש שייכות אליהם. בגרסה ה"מקודשת" של זה האדם הדתי מכיר את סוגי עבודת ה' השונים שהיהדות מציעה ואכמ"ל, ולשלב אלמנטים שלהם בזהות שלו.