התקופה הפוסט-מודרנית, וקדושתה.
המאפיין הבולט של התקופה המודרנית הוא האידאולוגיה. ממילא, גילוי קדושה בדור המודרני היה צריך להיות דרך האידיאולוגיה. וזוהי הדרך שחידש הרב קוק - האידאולוגיה דקדושה - הציונות הדתית.
עלינו לברר את המאפיינים של התקופה הפוסטמודרנית ולממש את קדושתנו דרכם. מאפיינים אלה הם:
- גלובליזציה נרחבת
- הטענה שאין אמת אובייקטיבית אחת
אם כך עלינו למצוא קדושה שתוכל להתקיים בתנאים אלו.
כאן לדעתי, יש להבחין בין פרט ובכלל, ובין חומר ורוח, שבכל אחד מהם מופיעה הקדושה דרך המאפיינים הללו.
חומר - כלל: המדינה
בתקופה המודרנית המדינה הינה סמל לעצמאות העם, ומתוקף זאת מקבלת תפקידים נוספים כגון כור היתוך, חיל החינוך. תפארתה של המדינה היא בחוזקה, מצעד צבאי הוא ערך. עוצמת המדינה מהווה הוכחה להצלחת האידיאולוגיה.
בתקופה הפוסטמודרנית ישנה גלובליזציה המצריכה שילוב של אוכלוסיות שונות ומגוונות במדינה, ומערערת את ההומוגניות של הצבר הישראלי. ממילא, המדינה צריכה להקטין את עצמה, להפוך לאינסטרומנטלית. תפארתה בצניעותה. המעבר לשיקולים פרקטיים ("ועד בית") ולא חינוכיים ("בית ספר") מקל על אוכלוסיות בעלי אידיאולוגיות שונות להשתלב, שכן התאחדות המגזרים היא אינה סביב האידיאולוגיה, שכאמור, אין עליה הסכמה, אלא סביב נושאים פרקטיים, כגון שיפוץ תשתיות.
רוח - כלל: לימוד תורה והקהילה
בתקופה המודרנית לימוד התורה הכללי שם דגש על סגולת ישראל.
בתקופה פוסטמודרנית לימוד התורה צריך להתרחב ולכלול אמירה אוניברסלית. פיתוח תורת בני נוח. דיאלוג תורני (לא ליברלי במסווה תורני) מול תרבויות ודתות אחרות.
בתקופה המודרנית הקהילה הדתית מסתובבת סביב מוקד האידיאולוגיה, דהיינו הוגי הדעות, הרבנים. ממילא, ישנם פנימיות, התנתקות התלמידים מהבית, וחיים בהתנחלויות בהם חיים אנ"ש.
בתקופה הפוסטמודרנית הקהילה הדתית מתרחבת וחיה בגרעינים תורניים בשילוב עם אוכלוסיות אחרות. המטרה הופכת להיות "אזרח טוב", ודבר זה הופך את מוקד הקהילה לבית, לחינוך והערכים שבו.
חומר - פרט
בתקופה המודרנית החומר הוא האמצעי לביצוע האידיאולוגיה, וממילא הינו חלק מהאחדות הכוללת של הטוב. ממילא, יחס האדם הדתי אל החומר הוא כפול: דחיה של חומר שאינו משתלב עם האידיאולוגיה שלו (תקשורת חילונית של לשון הרע, העיר תל אביב) וקידוש החומר שמממש את האידיאולוגיה (צה"ל, התנחלויות).
בתקופה הפוסטמודרנית אין משמעות רוחנית לחומר, הוא אינסטרומנטלי, וכל תפקידו הוא להוות במה לנפש האדם. ממילא, האדם הדתי הולך ע"פ נפשו: מקרב את החומר שמזדהה איתו (בחירת מקצוע ע"פ הלב, צריכת חומר כפי הנדרש ולא כתאווה) ודוחה חומר שאינו טבעי לו.
רוח - פרט: יצירת העולם הפנימי
בעולם המודרני האדם מקבל את יעודו דרך האידיאולוגיה שלו. הרב שולח את תלמידו למשימה שהוא מייעד אותו אליה.
בעולם הפוסטמודרני האדם יוצר את עולמו הפנימי בעצמו. הוא עושה זאת ע"פ שאיבה ממספר מקורות השראה אף שהם סותרים (מדונה וקבלה) כל עוד הוא מרגיש שייכות אליהם. בגרסה ה"מקודשת" של זה האדם הדתי מכיר את סוגי עבודת ה' השונים שהיהדות מציעה ואכמ"ל, ולשלב אלמנטים שלהם בזהות שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה